Archives

תקציב החינוך הוא לא הוצאה אלא השקעה – דב לאוטמן

ראיון עם דב לאוטמן פורסם בעיתון לגלובס לקראת כנס שעסק בחינוך – 27.08.2012

שוויון ההזדמנויות בחינוך הוא צוו השעה.
מדינה שמקדשת את הביטחון ולא מקדשת לפחו באותה המידה את החינוך, פוגעת בצדקת קיומה.
ללא מערכת חינוך איכותית ניאלץ להמשיך להידרדר ונאבד מקומנו כמדינה מובילה בתחום הכלכלה.

היום צעדו שורה ארוכה של תלמידים חזרה לבתי הספר. הם היו נרגשים, הם חששו ממפגש עם חברים חדשים, עם מורים שלא פגשו אף פעם ועם חומרים לימודיים מתקדמים.אבל חלק מהם אינו יודע שכבר נגזר שינם. רק אם יתרחש נס, הם יוכלו להשתלב באקדמיה, לרכוש מקצוע מתאים למאה ה-21 ולחיות חיים של רווחה ועצמאות.

מדוע?
מפני שמערכת החינוך הישראלית מובילה בעולם בפערים בין עשירים לבין לעניים. מפני שמערכת החינו ך בישראל היא לא מערכת ממלכתית – המדינה לא מנהלת אותה והמדינה מאפשרת לילדים משכבות מוחלשות להשלים את הפערים ולהגיע להישגים הראויים להם.

יעוד לאומי ראשון במעלה

בשבוע שעבר משנתפרסמה רשימת אחוז הזכאים לבגרות, חזינו בפערים הגדולים שבין ילדים המתגוררים בישובים בפריפריה.
זו רק דוגמה אחת להפליה הקשה שמתרחשת בין כתליה של מערכת החינוך.
קידום שוויון וההזדמנות השווה לכל ילד – הם תנאי הכרחי לעתידה של מדינת ישראל. על ראש הממשלה, שר החינוך ושר האוצר לראות בצמצום פערים במערכת החינוך יעד לאומי ראשון במעלה.
עליהם להבין, שאם לא יעשו כן הם מסכנים את עתידה של ישראל.
הם יודעים את הדרך, מפני שהיא מקובלת במדינות רבות בעולם: קוראים לכך "תקצוב דיפרנציאלי".פשוט , קל ובהיר.

מי שאין לו מקבל יותר. אבל כשמערכת החינוך מסרב לראות בשוויון את האתגר הגדול שלה, היא מתרסקת. וכך מערכת החינוך בישראל הפכה להיות מדירה, מפלה, העוסקת כל הזמן בלימוד לבחינות, למבחני מיצ"ב, מבלי לדעת שריבוי המדידה והערכה לא הוביל אף מדינה לצמיחה בהישגים.

שוויון ההזדמנויות בלימודים הוא צוו השעה. הגדלת משאבי החינוך אינה הוצאה אלא השקעה.שצריך לומר בבירור: יש להגדיל את ההקצאה לחינוך גם על חשבון תקציב הביטחון. מדינה שמקדשת את הביטחון ולא מקדשת לפחות באוצה המידה את החינוך, פוגעת בצידוק לקיומה. כל בר דעת יודע שמערכת החינוך היא מערכת הביטחון האמיתית של ישראל!

המפתח לתשתית לאומית

על מערכת החינוך מוטלות מטלות נוספות. על ספו של משבר כלכלי עולמי, אין ספק שהתאמת הלמידה למאה ה-21 היא תנאי לרלוונטיות של בתי הספר. לא נוכל להמשיך ללמד את תוכניות הלימוד של האתמול, ולהתחמק מבנייתן של תכניות חדשות, המעודדות חשיבה ביקורתית, הבנה וחקר.למידה שמרכזה שינון מחזירה אותנו לאחור.

תלמידי ישראל באים מקהילות שונות ומגוונות. דווקא על רקע הגיוון התרבותי אנו חייבים לגבש תוכניות לימודי חיבה שתחייב את כלל תלמידי ישראל.זהו המפתח לתשתיתי לאומית, הנוגעת לגיבוש הבסיס המוסרי המשותף וגם לחיזוקה של כלכלת ישראל..

האתגרים הרבים לא ירפו את ידנו. כולנו נקראים להיאבק למען עתידו של החינוך בישראל. ללא מערכת חינוך איכותית נאלץ להמשיך להתדרדר ונאבד את מקומנו כמדינה מובילה בעולם התחום הכלכלי.

בנימה אישית כתעשיין המתמסר לחינוך, קשה לי להבין מדוע המנהיגות הפוליטית לא מבינה את מרכזיותו של החינוך. קשה לי לקבל את העובדה שילד לא יכול למצות את יכולותיו בגלל מדיניות שגויה.

בימים אלה אנו מציינים 70 שנה לרציחתו של המחנך הדגול יאנוש קורצ'ק. אולי כדאי שנחזור ונשנן את אחד ממסריו הבולטים:

" הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים וטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים"

דב לאוטמן היה תעשיין ואיש עסקים ישראלי. מייסד, בעלים ויו"ר של מפעלי הטקסטיל "דלתא גליל", נשיא התאחדות התעשיינים בשנים 1986–1993 וחתן פרס ישראל לשנת ה'תשס"ז בתחום מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
לאוטמן היה מהמקדמים הבולטים של רפורמות במערכת החינוך וממעודדי ועדת דוברת. לאוטמן היה חבר בוועד העמותה של תנועת חינוך ישראלי שפועלת להעמקת ערכי החינוך הממלכתי בישראל

האם מנהלי בתי ספר יכולים להיות יזמים ולהוביל שינוי חברתי!

האם מנהלי בתי ספר יכולים להיות יזמים ולהוביל שינוי חברתי!

מתוך מוסף יזמות 2011 – בהוצאת גלובס – קארן טל / כתבת חינוך

 

האם מנהלי בתי ספר יכולים להיות גם יזמים חברתיים?

קארן כהן , מנהל קמפוס ביאליק-רוגוזין בתל אביב,

שהסרט הדוקומנטרי עליו זכה באוסקר, משוכנעת שכן: הנה נימוקיה

 

"במהלך שש שנים האחרונות היתה לי זכות גדולה לשמש

כמנהלת קמפוס ביאליק–רוגוזין.

בית הספר מונה 900 תלמידים מ- 48 ארצות מוצא: יהודים

נוצרים ומוסלמים.          פיתחנו מודל חינוכי הוליסטי שנותן

המתבסס על מנתן מענה איכותי וכולל לתלמידים בהיבט

החינוכי, הרגשי והחברתי.

 

בית הספר הפך לבית ולעוגן מרכזי בחיי התלמידים,

ההורים והמורים.          בשנה האחרונה שמו של קמפוס

ביאליק-רוגוזין נישא בפי רבים ברחבי הארץ, בזכות

פרס החינוך הארצי שהוענק לבתי הספר בשנת תשע"א

במעמד נשיא המדינה ושר החינוך, וגם בזכות המאבק

למניעת גירושם של ילדי מהגרי העבודה מהארץ.

 

ברחבי העולם זכה בית הספר להכרה בין לאומית

בזכות הסרט הדוקומנטרי הקצר "strangers no more"

שתיעד את סיפורו של בית הספר וזכה בפרס האוסקר

לשנת 2011 .

 

בית הספר יצר שותפות אמיצה עם ארבעה גורמים עיקריים:

קהילת בית הספר- צוות בית הספר, מסור מקצועי ומחויב,

שרואה במקצוע ההוראה שלחיות חברתית.

הרשות המקומית – ראש העירייה רון חולדאי ומניהל החינוך

בתל אביב.        משרד החינוך – שר החינוך במחויבותו לא

לאפשר את גירושם של ילדי מהגרי העבודה ובהצבעה אמיצה

בממשלה בסוגיה זו.      ועד פעולה – מתנדבים מעולם התעשייה

ברשות של גב' רינה זמיר וד"ר יוסי ורדי, שיחד עם מעטפת של

200 מתנדבים בטווח הגילאים10 עד 80 , נתנו רוח גבית

לפעילות בית הספר, יחד עם שותפי לדרך, ד"ר יוסי ורדי,

ושורה מופלאה של חברים, אנשי תעשייה מהמובילים בארץ,

הקמנו מיזם חינוכי חדש "תובנות בחינוך" ששם לו למטרה

לסייע למנהלים ובתי ספר בפריפריה החברתית, ולסייע להם

להוביל את קהילתם לנתיבים של הצלחה ותקווה.

 

לשמחתנו גילינו מנהלים התופסים את תפקידם כמנהיגים

חברתיים ומוכנים להירתם בכל ישותם לקידומם של תלמידיהם.

 

שלושה עקרונות מרכזיים מנחים את עבודתנו ב"תובנות בחינוך":

הרחבת תפיסת התפקיד של המנהל כמנהיג ויזם חברתי,

הפועל על בסיס תפיסת עולם רחבה ומעמיקה ומוביל חזון

בר השגה; תפיסה הוליסטית הרואה בבית הספר עוגן מרכזי

בחיי התלמידים – " בית ספר כמרכז חינוכי, טיפולי וחברתי

הנותן מענה כולל לקהילת בית הספר" ; הקמת ועדי פעולה

מתנדבים הפועלים תחת הנהגתו של מנהל בית הספר

ובשיתוף עם רשויות המדינה – משרד החינוך ורשויות מקומיות.

 

אני מאמינה כי בטווח של חמש שנים נוכל לצפות במסה קריטית

של בתי ספר שיהפכו למוסדות מעוררי השראה בזכות רמת

ההישגים החינוכיים והחברתיים שלהם.

 

הדרך היום, כמו אז, רצופה באתגרים רבים ומגוונים.

זה יצליח כי פשוט אין לנו ברירה!!

 

הכותבת היא מנהל קמפוס ביאליק רוגוזין בתל אביב.

משל הפרפר (מקור הודי)

BLUE BUTTERFLYסיפור קצר ממקור הודי המספר על ילד המאמץ גולם של פרפר,
אך מתערב ופוגע בתהליך הטבעי של גדילתו.

זהו סיפור אודות ילד קטן שהלך לבקר גורו.
הגורו ישב והתבונן בדבר שהחזיק בידו.
הילד ניגש והסתכל גם הוא, אלא שלא בדיוק הבין
מהו הדבר שבידי הזקן ושאל את הגורו:
" מה זה?",
"זהו גולם" השיב הגורו.
"בתוך הגולם נמצא פרפר,
בקרוב הגולם יבקע והפרפר יצא".

"האם אני אוכל לקבל אותו?" שאל הילד.
"כן" השיב הגורו, "אבל עליך להבטיח לי
שכאשר הגולם יבקע והפרפר יתחיל לצאת
ויכה בכנפיו כדי להשתחרר מהקליפה א
תה לא תעזור לו חלילה.

חלילה לך לסייע לפרפר לצאת בכך שתשבור
את קליפת הגולם.
עליך להניח לו לעשות זאת בעצמו".

הילד הבטיח. לקח את הגולם והלך לביתו.
ישב הילד והתבונן בגולם.
לאחר זמן ארוך ראה תחילתה של תנועה.
הגולם נע וכאילו רעד.
והנה בקע בקצהו.

בפנים היה פרפר עדין ויפה שניסה להיחלץ
מתוך קליפת הגולם תוך שהוא מכה
בכנפיו כנגד הגולם.
התנועות שלו היו חלשות ולא נראה
שכוח הכנפיים הללו יוכל לבצע את המלאכה הזו.

הילד הקטן רצה נואשות לעזור
לפרפר הסובל להיחלץ ולעוף.
כשלא יכול לשאת עוד את המתח
הפר את הוראות הגורו.

הילד הסיט את שני חצאי קליפת הגולם
לצדדים ועזר לפרפר להיחלץ.
משיצא הפרפר החל לעוף באוויר,
אך לפתע נפל מטה אל האדמה
ונשאר שוכב ללא תנועה.

הילד הרים את הפרפר בזהירות, וראה שהפרפר מת.

שטוף דמעות הלך הילד לביתו של הגורו
והראה לו את הפרפר המת בידו.

"אתה רואה, ילד?", אמר הגורו
"מהרת לשבור לו את קליפת הגולם, האין זאת?"

"כן" אמר הילד "זאת עשיתי".

והגורו אמר: "אינך מבין,
לא יכולת לדעת מה עוללת.
כאשר הפרפר מתחיל לצאת מהגולם
הדרך היחידה שבה הוא יכול לחזק את כנפיו
היא בכך שהוא מכה בהם לעבר הקליפה
ומכה שוב ושוב.
אז הוא מצמיח ומחזק את שרירי הכנפיים שלו.

כאשר אתה עשית זאת במקומו,
מנעת ממנו לגדול ולפתח את שרירי כנפיים.
זו הסיבה שהפרפר נפל לאדמה ומת".

הילד, בטוב ליבו לא הבין שהגולם
הדחוס והקשה ומאבק הפרפר לצאת ממנו
היו דרכו של אלוהים לגרום לגופו להתעצם
ולכנפיו להתחזק כדי שיוכל לעוף אחרי שייצא לחופשי.

לפעמים,
אתגרים הינם דבר נחוץ ביותר.
אם אלוהים היה מאפשר לנו לעבור
את חיינו ללא מכשולים,
היינו חלשים הרבה יותר.
לא היינו חזקים כמו שהיינו יכולים להיות,
ולעולם לא היינו יכולים לעוף.

אסימוני משחק – Poker chips

ריצ'ארד (ריק) לבוי

-(תימלול הסרט)-
בסופו של דבר הכל מסתכם ביכולת שלנו לעבוד יותר טוב עם ילדים.
שמגיעים לסדנה כזו באיזה שהו שלב המרצה אומר: "מוכרחים לעבוד על ההערכה העצמית של הילד!"
איך עושים את זה? איך בונים הערכה עצמית של ילד?

יש לי משל: כדי לבנות הערכה עצמי של ילד, אני רוצה שתחשבו על אסימוני משחק.
הערכה עצמית = אסימוני משחק.  אם יש לכם הערכה עצמית גבוהה, יש לכם המון אסימוני משחק.
אם יש לכם הערכה עצמית נמוכה, אין לכם הרבה אסימוני משחק.
נדבר על שני תלמידים בבית הספר של ילדכם, יש ילדים כאלה בכל בי ספר בכל ארץ.

לילד אחד קוראים "יניב המגניב" ליניב המגניב יש המון אסימוני משחק. איך הוא קיבל כל כך הרבה אסימונים?
קרו לו דברים טובים.    כשדברים טובים קורים לך, אתה מקבל הרבה אסימוני משחק.
קפטן נבחרת הכדורגל = 10,000 אסימונים.
מלך הכיתה = 15.000 אסימונים.
תמונתך מתפרסמת כי תקעת את גול הניצחון = 20,000 אסימונים.
יש לו מיליוני אסימונים, היו לו חיים נפלאים, הוא מרגיש טוב עם עצמו ובצדק.

כשקורים דברים רעים, מפסידים אסימונים.
יניב המגניב, הולך למסיבת עם החתיכה הכי מקסימה בבית הספר = 20,000 אסימונים.
ליל הנשף מגיע ויש לו חצ'קון על האף, הוא מפסיד 3,000 אסימונים.
עדיין יש לו יתרה של 17,000 אסימונים.    הוא הולך בכל יום עם שקים מלאים באסימונים.

לידו יושב למך, אולי לקוי למידה. ללקוי הלמידה יש כמות אסימונים ממש קטנה.    זהו זה 25 אסימונים,  זה מה שיש לו.
הוא לעולם לא נבחר להיות קפטן,
הוא לא הלך לנשף הסיום אפילו,
לא השתתף בנבחרת מעולם,
לא קיבל 100 במבחן,
לא הצטיין בפסיכומטרי,
לא עשה בכלל פסיכומטרי, זו כמות האסימונים שיש לו, ממש מעט אסימונים. אולי 10, אולי 25 אסימונים .
ועכשיו בתוכנית השילוב, שני הילדים לומדים יחד.  מתחרים זה בזה בבית הספר.  בעיניי, זה לא הוגן!

בעיניי זה לא הוגן! משהו משחק כאן פוקר!

יש כאן שחקני פוקר? משהו מוכן לעלות לבמה? נניח שאני מיציע לך לשחק איתי פוקר, ואני אומר לך: "זה המצב,
אני מציע לך כמות קטנה של אסימונים, כמה בודדים, ואני מקבל את כל האסימונים שיש בעולם המערבי.
יש לי בערך 10 מיליון אסימונים, ואני רוצה לשחק איתך פוקר" מה תהיה תגובתך?  תרצה לשחק איתי פוקר?
לא נראה לך, אתה לא רוצה לשחק!

מה לדעתכם אומר לנו הילד כשהוא אומר לנו: "אני לא רוצה ללכת לבית הספר?    "
"אל תכריחי אותי אמא, כואבת לי הבטן אמא" "אני לא רוצה ללכת, אל תכריחי אותי אמא" מה הוא אומר?

הוא אומר שאין לו מספיק אסימונים להשתתף במשחק.    אנחנו אומרים לו: "אתה חייב לשחק, החוק מחייב אותך ללכת לבית הספר"

אז אני אומר לך, אתה חייב לשחק איתי פוקר!    לך יש כמות קטנה של אסימונים, ולי שי המון אסימונים, ואתה חייב לשחק איתי!    האם תשחק בשמרנות או בפזיזות? בפזיזות! אתה תהיה מהאנשים שיאמרו: "אני מהמר על הכל, לא איכפת לי". כך אומר הילד בעל ליקוי הלמידה כשהוא אומר: " בטח שאני יכול ללכת על קצה הגג, בטח שאני יכול להתנסות בסמים"  "בטח שאני יכול להצטרף לחבורת רחוב"….. במילים אחרות, "אני יכול להמר על הכל, לא איכפת לי".     "לא איכפת לי להמר על הכל".

משהו מכם היה משחק את משחק הפוקר בשמרנות? יש אנשים שאומרים כן.    זה מה שאומר לכם ילד עם ליקויי למידה כשהוא אומר: "אני לא רוצה להזמין אף אחת למסיבה, אמא אל תכריחי אותי "!    "אני לא רוצה להציג משהוא בתערוכה, אני לא רוצה לצאת למחנה קיץ",,,,    אני רוצה להחזיק חזק באסימוני המשחק שישי לי, אני לא רוצה להפסיד אותם".     ובבית הספר אנחנו מאלצים את שני התלמידים האלה  לשחק זה נגד זה.

אני סבור שזה לא הוגן.

בכיתה המורה שואלת "מי היה הנשיא במלחמת האזרחים?"    יניב המגניב אומר שהוא חושב שזה היה        קלווין קוליג' אבל הוא לא בטוח.    "אבל מה איכפת לי שי לי 10 מיליון אסימונים, אפסיד רק חמישה אם אטעה".
"קלווין קולג' " המורה עונה "לא"    . למך לקוי הלמידה יושב שם, מתבונן בערמה הקטנה שיש לו, 25 אסימונים,
והוא חושב  " נראה לי שהתשובה היא אברם לינקולן, אבל אני לא מעז לענות, כי שי לי עוד משחק בארוחת הצהריים" .

"אתמול כשהלכתי לקופאית בארוחת הצהריים, נתתי לקופאית שטר של 20 דולר, והיא נתנה לי עודף מ 10 דולר" ואבא אמר לי לא לחזור הביתה בלי עודף מדויק, "תגיד לאישה שהיא טעתה עם העודף".
"אצטרך לבזבז 25 אסימונים, אצטרך לבקש מהאישה את הכסף אז אני לא מעז לשחק את המשחק הזה". "כי אם אפסיד את האסימונים, לא יהיה לי למשחק בצהריים. "  והמורה אומרת שהתשובה הנכונה היא  אברהם לינקולן.
והוא אומר, "לעזאזל, הייתי צריך לענות"!

המציאות היא שהבעיה עם הערכה עצמית של ילדנו היא שאין להם די אסימונים. הפתרון: לתת להם אסימונים!
איך נותנים לילידם אסימונים?    איך בונים הערכה עצמית?

אם אתה הורה או מורה, תמצאו את הכוחות.
תמצאו את הדבר שהילד שלכם עושה מצוין….. ותעשו מזה משהו מאוד חשוב!!!

אם את אמא והדבר היחיד שהילד שלך יודע לעשות טוב זה להשתמש במברג פיליפס,
ביום חמישי לפני שהוא יורד מהאוטובוס, תשחררי כל בורג בבית . כשהוא יורד מהאוטובוס, תני לו את המברג
ותגידי לו: " לך על זה חבר, כי אף אחד לא עושה את זה טוב כמוך"

תהיו אמרגנים, תגלו את כישרונותיו, כי כל פעם שאתם משבחים את הילד אתם נותנים לו אסימוני משחק.
ההורות זה משחק קל, להיות מורה זה דבר קל, הכל מסתכם בזה: התפקיד שלכם הוא להבטיח שכל ילד שלכם ילך לישון עם יותר אסימוני משחק ממה שהיה לו כשהוא התעורר בבוקר.    קלי קלות!

ואיך מבטיחים שיש להם אסימוני משחק?
נותנים להם מה שיותר אסימוני משחק, ולוקחים מהם מה שפחות.

תקשיבו לי אבות, כי אנחנו האבות מצוינים בזה: נניח שקריס הוא בני, וקריס יושב ליד שולחן האוכל, ולקריס יש כמות קטנה של אסימונים. אנחנו יושבים ליד שולחן האוכל וקריס שופך את החלב, ואני אומר "אתה יודע מה קריס, לפעמים אתה ממש מחליא אותי" "אתה מתעורר בחמש בבוקר ושואל את עצמך: איך אהרוס לאבא את היום?"
"זו הבעיה שלך! אתה היחיד במשפחה שעושה לי את זה "    " מה אתה בכלל עושה במשפחה הזו? לך לחדר שלך!"     והוא עולה לחדר שלו והמשפחה יושבת ונאנחת,  ואני יושב וחושב שהיתי יותר מידי תקיף, נהגתי כלפיו בקשיחות.    בעצם לא כעסתי על קריס, כעסתי על המזכירה שלי, כדאי שאתנצל בפניו.    אני עולה אליו, יושב על מיטתו ומלטף את שערו ואומר: " אני מצטער קריס, לא הייתי צריך לצעוק עליך, הייתי לא בסדר. זה לא יקרה לי שוב".

צר לי אבא: צעקת עליו מול בני המשפחה, אמרת לו שמוטב ולא היה חלק מהמשפחה, שאלת אותו אם הוא מתכנן להרוס לך את היום, אמרת לו שנמאס לך לראות אותו שאתה חוזר מהעבודה.    לקחת לו 50-60 אלף אסימונים!

תשב על מיטתו , לטף לו את השיער, תגיד לו שאתה אוהב אותו, זה שווה 5,000 אסימונים לכל היותר.
עדיין אתה בפיגור של 55,000 אסימונים.

אסור לעשות דברים כאלה לילדים שלנו.
אסור לקחת להם כל כך הרבה מבלי להבין, שאתם מקשים על עצמכם כהורים.
ולבסוף עליכם לתת ככל יכולתכם, לקחת רק מה שנחוץ, ולהילחם במי שלוקח מילדכם אסימוני משחק ולא נותן.

מורים לוקחים אסימונים.
נהגי אוטובוסים לוקחים אסימונים .
מנהלי בית ספר לוקחים אסימונים.    אך מרביתנו גם מחזירים אסימונים.

אם לוקחים מילדים אסימוני משחק ואז מחזירים, זה בסדר. יש הרבה אנשים בממלאים תפקיד כזה בחייו של הילד.

השורה התחתונה היא שאם יש משהו בחיי ילדכם שלוקח ממנו אסימוני משחק ולא מחזיר, הוא מקשה על חייכם.
מתי נתמודד עם זה? זו המשמעות של סינגור. להגן על משהו שלא מסוגל להגן על עצמו.

הורה או מורה מוכרח להיאבק במי שלוקח מהילד אסימונים לא מחזיר.

אם את אמא , את מתעוררת בבוקר ומכינה לילד לחם מטוגן,    כבר 20,000 אסימוני משחק.
את מכינה לו את הבגדים האהובים עליו, חולצת טריקו שהוא אוהב ואת שונאת, 15,000 אסימונים,
את מיכנה לו את התיק, 10,000 אסימונים. את מחממת לו שוקו חם,,,, איזה יופי. עוד 5,000 אסימוני משחק.
אתם אוכלים יחד ארוחת בוקר, את מחבקת ומנשקת אותו, 50,000 אסימונים נוצצים.

הוא עולה לאוטובוס, ונהג האוטובוס אומר:  "הנה בא המפגר".
יכולת  כבר להישאר במיטה, אמא.    כי ההערה הזו לקחה מבן שלך 60,000 אסימונים…..

יכולת כבר להישאר במיטה כי כל האסימונים שנתת לילדך נלקחו ממנו!!

לא קשה להיות הורה או מורה, זה רק עניין של אסימוני משחק.
אנחנו לא רוצים לחשוב בכלל מה קורה לילד בן 18-19, שאין לו אסימונים לשחק במשחק החיים.

אתם יודעים כמה אסימונים צריך כדי ללכת לראיון עבודה?
כמה אסימונים צריך כדי להציע הצעת נישואין למשהי?

אלפי אסימונים!!!

אחת הסיבות שמבוגרים עם ליקויי למידה סובלים מבעיות רבות כל כך היא
שאין להם די אסימונים לשחק במשחקי החיים של מבוגרים.

כשאין די אסימונים, פתאום חושבים על סמים, על התאבדות, על חבורות רחוב.

התפקיד שלנו פשוט,

הקפידו שכל ילד שאנו באים איתו במגע, כהורה או במורה,
הולך לישון עם יותר אסימוני משחק מכפי שהיו לו כשהתעורר בבוקר.

אינך יודע אף פעם איזו השפעה תהיה לך על החיים של התלמידים שלך

ללחוץ על התמונה לצפיה במצגת.

ללחוץ על התמונה לצפיה במצגת.

בעודה עומדת מול כיתה של ילדי
השנה החמישית ביום הראשון ללימודים
הסתכלה גברת תומפסון סביבה
על התלמידים וארמה משפט שאינו אמיתי
השגור בד"כ בפיהן של רוב המורות
"אני אוהבת את כולכם במידה שווה"

כמובן שזה דבר בלתי  אפשרי
מכיוון שלפניה בשורה הראשונה
ישב בכסא  ברפיון ילדון קטן,
בשם טדי סטאלרד.

גברת תומפסון הביטה לעבר טדי
ושמה לב שהילד אינו משתף פעולה,
אינו משחק עם חברים, בגדיו מרושלים,
והוא נראה זקוק למקלחת דחופה.

טדי בהחלט יכול להיות ילד לא נעים.

אני מגיעה לנקודה בה גברת תומפסון
בסוג מסוים של הנאה, לוקח את
ניירותיו של טדי למסמנת בעט אדום  X
ומוסיפה את המילה " נכשל" בראש הדף.

בית הספר בו מלמדת גברת תומפסון
ביקש מהמורה לעבור על התיקים הקודמים
בהם רשומים קורותיו של התלמיד
בנושאי ציונים הערכות והתנהגות
והשאירה את תיקון של טדי האחרון.

כשהיא עברה על התוכן היא הופתעה לגלות:

המורה של טדי מהשנה הראשונה רשמה:
"טדי ילד מבריק, עם חיוך והתנהגות נעימה"

בשנה השנייה כתבה המורה:
"טדי ילד מצטיין, אהוב על המורים והתלמידים,
אולם התחילו בעיות עקב מחלה סופנית של אימו,
והחיים הפכו למאבק…"

בשנה השלישית המורה כתבה:
"מותה של אימו היה קשה מאוד בשבילו,
הוא השתדל מאוד להצליח, אולם אביו
לא מתעניין והחיים בבית ישפיעו עליו
אם לא ינקטו פעולות מסוימות.

המורה בכיתה הרביעית כתבה:
"טדי לא מראה כל התעניינות בכל מה שקורה
בבית הספר. אין לו חברים ולעיתים קרובות
הוא נרדם בכיתה.

עם סיום העיון בתיק, גברת תומפסון הבינה,
ופשוט הרגישה מבוישת בפני עצמה.

המורה הרגישה מבוכה גדולה
כאשר התלמידים הביאו את מתנות חג המולד,
ארוזות יפה ועטופות בנייר חגיגי.
רק המתנה שהביא טדי והוצאה מתוך סל הקניות
היתה ארוזה ברשלנות ובנייר עטיפה חום עבה.

גברת תומפסון חשה כאב לפתוח אותה
בין שאר המתנות.  התלמידים התחילו לצחוק
כאשר המורה הוציאה מתוך האריזה,
צמיד משובץ באבנים עם מספר אבנים חסרות
ובקבוק בושם מלא רק רבע ממנו.

צחוקם של הילדים פסק מיד עם
הקריאה הנרגשת והתפעלות של גברת תומפסון,
ואמרה "כמה יפה הצמיד" וענדה אותו מיד על ידה,
והזליפה מעט מן הבושם על פרק ידה.

טדי נשאר אחרי הלימודים באותו היום
כדי לומר לגברת תומפסון:
" היום את מריחה בדיוק כמו אמא שלי "

באותו היום ממש הפסיקה גברת תומפסון
להיות המורה למתמטיקה וכתיב,
והתחילה להיות מחנכת ילידם.

היא החליטה לתת תשומת לב מיוחדת לטדי,
ומיד שהתחילה לעבוד איתו,
המוח שלו התעורר לחיים,
ככול שעודדה אותו יותר כך התקדם במהירות.

עד סוף שנה הלימודים טדי נעשה
לאחד התלמידים המבריקים בכיתה
ולמרות שהבטיחה לאהוב את כל הילדים
במידה שווה, טדי הפך להיות חביב המורה.

שנה מאוחר יותר היא מצאה מתחת לדלת
פתק מטדי בו הוא כתב לה:
שהיא המורה הטובה ביותר שהיתה לו בכל חיו.

חלפו 6 שנים עד שהיא קבלה הודעה
נוספת מטדי, הוא כתב שסיים ביה"ס תיכון ,
השלישי בכיתה ושעדיין היא המורה הטובה
ביותר שהיתה לו עד היום.

לפחות עוד 4 שנים עברו ואז קבלה המורה
מכתב נוסף בו כתוב טדי שלמרות שעברו עליו
זמנים קשים הוא נשאר בבית הספר,
בקרוב יסיים ויהיה בוגר הקולג' בהצטיינות.
הוא שוב אישר לגברת תומפסון כי
היא היתה המורה הטובה ביותר בימיו.

שוב הגיע מכתב בו כתב כי לאחר שקיבל
את תעודת הבגרות שלו החליט
ללכת עוד צעד קדימה ועדיין
היא המורה הטובה ביותר שהיתה לו מעולם.
אולם השם שלו התארך…. הוא חתם את
המכתב בשם  דוקטור טדי סטאלרד.

היה עוד מכתב נוסף באותו  אביב,
טדי סיפר כי הופגש נערה והוא עומד להתחתן.
הוא סיפר שאבא שלו נפטר לפני שנים
והוא תוהה  אם גברת תומפסון תהיה מוכנה
לקחת את המקום השמור בד"כ לאם החתן.

כמובן שגברת תומפסון הסכימה, נחשו מה?

גברת תומפסון ענדה את הצמיד בו חסרות
כמה אבנים, ובנוסף וידאה שהיא מתבשמת
בבושם שטדי זכר שאמו התבשמה בו
בחג האחרון שבילה איתה יחד.

הם חיבקו זו את זה וטדי לחש על אוזנה
של גברת תומפסון:
"תודה שהאמנת בי. תודה שנתת לי את
תחושת החשיבות והראית לי
שאני יכול לעשות שינוי"

לקוח ממצגת שהתקבלה במייל